שמי גידי, לא רודי, והכותרת של הבלוג הנוכחי (חיי רודי) תהיה ברורה יותר בעוד 2-3 פסקאות.
אני לא הסטוריון ואני ממש לא מומחה ברכבות, אבל אני כאן כדי לשתף איתכם סיפור של אדם אדיב שהקדיש את חייו המקצועיים לעולם הרכבות ועשה זאת תוך כדי שהוא עוזר להקים מדינה חדשה, וחשוב מכל- להקים מחדש משפחה שכמעט נחרבה אחרי אובדן טרגי.
דרך זוגתי זכיתי להיות קרוב משפחה של זיוה קרונזון, ישראלית שמתגוררת בניו יורק- אמנית, פסלת וציירת, שמארחת את משפחתנו הקטנה בביקורים התכופים שלנו בניו יורק בתוך סטודיו אמנות קטנטן ליד דירתה. בשני העשורים האחרונים התקרבנו מאד ולמדנו להכיר את זיוה ואת הסיפור המורכב שלה.
ב- 1948, זיוה בת התשע איבדה את אביה שנהרג כחייל במלחמת העצמאות. מאוחר יותר פגשה אמה של זיוה (מלה) ברודי (רודולף) קאופמן שאיבד את כל משפחתו בשואה.
רודי ומלה התאהבו, ורודי (שמאוחר יותר שינה את שמו הרשמי לשם עברי- אברהם בן-רפאל) הפך לאב המאמץ והאוהב של זיוה ושל אחיה הצעיר, אריאל. רודי נפטר ב- 1988.
בביקור האחרון שלנו בניו יורק זיוה שיתפה אותנו בהרבה סיפורי רודי והביעה את התסכול והחשש שלה שבהיעדר ילדים ביולוגים, הסיפור והמורשת של רודי יאבדו לנצח. בתור חובב הסטוריה וחובב לא פחות קטן של הנפש האנושית, ביקשתי וקיבלתי את רשותה של זיוה לצלול לעולם של רודי ולהקים את הבלוג הנוכחי, ואני שמח לשתף אותו איתכם.
זה סיפור חיים של איש טוב, אהוב וישר דרך, סיפור על משפחה, סיפור על גורלה של יהדות גרמניה, על התפתחותה של מדינה צעירה, וגם סיפור על רכבות, הרבה רכבות.
הביוגרפיה של רודי מופיעה פה בחמישה חלקים (פוסטים) רציפים על בסיס ציר הזמן של חייו. ישנו עוד פרק קצר נוסף בסיום שאותו הקדשתי לזיוה. הפרק הזה הוא רק הצצה (אולי הצצונת) לחיים של זיוה. הסיפור שלה מצדיק בלוג נפרד.
אם אתם רוצים להוסיף הערות, עצות ותוספות אפשר כמובן להוסיף הערות פה או בדוא״ל שלי:
No comments:
Post a Comment