Rudy in Palestine

Excerpt from Rudy's written memories in 1980

When Rudy immigrated to Palestine after completing his studies in the 30s, he moved to Haifa, used his education as a mechanical engineer and joined the Palestine Railway system, starting in the Railway Haifa workshop, a job that became a second home until his retirement.

He started there in 1936 as a draftsman but soon got promoted to use his skills as a mechanical engineer in the workshop. In his accounts, Rudy describes the working place as multi-cultural and multi-lingual. This was still mandatory Palestine, so British, Arabs and Jews worked together. The official language was English, but the Jews spoke French with the christian Arab draftsmen, Arabic with the Arab workers, and German and Yiddish with the Jews that just recently immigrated, and still did not know Hebrew. Rudy started learning Arabic already in Germany so he was able to get along with his Arabic in Haifa. 

Rudy's written memories (from 1980) on the multi-lingual environment in the workshop

April 1936 marked the beginning of the Arab revolt that continued until 1939 . It started as a general strike but soon developed into terror attacks on the local Jews. The attacks were responded by actions of the Jewish military resistance groups and soon a "mini-war" between both sides escalated.  Haifa was no exception, and tensions existed, but Rudy remembers that for the most part, Jews and Arabs that worked in the railway workshop were able to limit their arguments to political discussions.

The railway system suffered as more and more attacks were targeting trains and gradually less people were using the train. The slow work during the Arab revolt changed upon the beginning of WWII, as the British needed military supply, mainly related to artillery. There was also a need for new train cars that would be able to carry heavy military vehicles as well as implementing new advanced systems in old train engines. Additional adjustment projects took place, including changing the train engines to mazut instead of coal that was in a limited supply during the war.

 British military traffic in Haifa East freight yard, 1946

During that time, Rudy attended (with other young men) a series of "bachelors lunches", a tradition organized by a kind woman, whose daughter, Leah, fell in love with Rudy. The two started dating and soon got married.

Interestingly, Leah worked in Beit Hahlutzot in Haifa and became friends with another worker, one Elfi Zilberman. Elfi and her sister will visit our blog again in the next post....

Rudy's work on different trains and railways allowed him to explore far away destinations like Cairo, Egypt. He even had an opportunity to take Leah with him to a trip to Aman, then Damascus, and then Tripoly, Lebanon before coming back to Haifa. Needless to say, all these railroad are not active anymore.

November 1947 marked the beginning of the long conflict in Palestine, soon to be cleared from the British, what later became known as Israel Independence war. The national committee (which served as a "government" of the Jews in Israel) invested in training train workers and buying equipment so they would be ready to inherit the British railway after the cessation of the British mandate. Battles between the Jewish Haganah and the local Arabs started in the area, and on April 15 1948, local Arab activist workers transported a train car filled with explosives to one of the largest mills in the area ("Tahanot Gdolot"). The plan failed, and the workers, afraid of the Jews' reactions, stopped coming to work. After a few days, Haifa was conquered by the Haganah, and the Palestine railway became the Israel railway.

April 15 failed bombing of the train port in Haifa

Mella and Yehoshua

 

We will take a short pause from Rudy's story and use this chapter to introduce Mella, who will later become a prominent figure in Rudy's life. So, just for a short detour- here is the story of Mella and Yehoshua.

The story starts with Yehoshua, a young man from Palestine, visiting Vienna, Austria during a professional development trip in 1935. Yehoshua was born in 1909 in Petah Tikva to the Shisha Halevi family. His mother Hanna came from the renowned Stampfer-Raad lineage. The Stampfer and Raad families had a seminal role in the pioneer movement that settled Eretz Yisrael in the 19th century, back then under the rule of the Ottoman Turk empire. Yehoshua's grandparents were part of a quite small group of Jews that left the religious studies-based lives in Europe (Hungary in their case), moved to Eretz Yisrael and dedicated their lives to work the land- to become farmers who physically cultivate the holy land. Among many contributions, they are the ones who founded Petah Tikva- Em Hamoshavot- (mother of settlements). Yehoshua Stempfer, our Yehoshua's father's uncle (who was the first of the family to immigrate to Palestine, and by foot!), is even mentioned in one of the most popular Israeli songs- The Ballad of Yoel Moshe Salomon.

The Shisha Halevi family settled in Petah Tikva and had six children. One (Eliyahu) died in his infancy. Yehoshua was the eldest. The family moved to Acre and from there settled in Haifa.

Shisha Halevi family,early 1920s

I will take the opportunity and highlight Aliza (on the left in this picture), the only girl in the family. Aliza was the grandmother of my wife, Anat. This is how I (Gidi, who writes Rudy's story) came to know Ziva and this entire family :) .

Yehoshua started working as a welder-apprentice in the "Shemen" factory in Haifa, and after completing his studies, became an expert welder in the same factory. In 1935, Rudy was sent by "Shemen" to attend an international fair in Brussel, Belgium. His parents asked him to take the opportunity and visit family relatives in Vienna, Austria. Yehoshua visited his relatives but his poor German made it difficult to communicate with them. Luckily, a young local Jewish boy, Herbert, knew a bit of Hebrew from his Bible studies and was called to serve as a translator.

Seventeen year old Mella Zilberman lived with her family (parents Adolph and Sophy, sister Elfi, and brother Herbert) in Vienna. Her brother Herbert is our young translator, who was summoned by Rudy's relatives for help. 

This is how Mella met Yehoshua, and the next part is pretty obvious, as our story unfolds- Mella and Yehoshua fell in love. 

Here are a couple of letters that Yehoshua wrote in German, one to Mella and her parents and one to Hilda, Mella's aunt (Sophy's sister). 

Mella and Yehoshua got married and moved to Palestine. She started learning Hebrew, as we learn from the letter below, where Yehoshua congratulates (in Hebrew) Herbert for his advances in studying Hebrew while still teasing him (fondly) about his mistakes. 

In 1938, the Germans annexed Austria into the German Reich (the Anschluss). Worried about her family in Austria, Mella and Yehoshua were able to take advantage of some connections they had with a local judge and obtained immigration certificates for Mella's family. The family arrived to Palestine just in time. Mella's sister Elfi fell in love with Yehoshua's brother, Malachi. At the end, the two sisters (Mella and Elfi) married the two brothers (Yehoshua and Malachi)!

Yehoshua and Mella settled in Kiryat Haim, a small and developing town near Haifa. They had their first daughter Ziva in 1939, and 5 years later- their son Ariel. Yehoshua continued his work at the "Shemen" factory. In late 1947, the independence war of Israel started. As an essential worker, Yehoshua was not drafted to a full military service but was active in "Plugot Mishmar" that defended Jewish towns both locally and in other parts of northern Israel. In July 24, 1948 he was sent with other soldiers to protect a Jewish post near Miyar in the Galeel mountains.

Yehoshua's (in the front) last photo

Ziva remembers her dad giving her a strong and quick kiss and running with his rifle and helmet to join his friends on the truck on his way to Tarshiha. She was nine. She also remembers her uncle Malachi coming on his bike the next day and wearing sunglasses to hide the tears while he delivered the message.

The group was attacked, and Yehoshua fell in combat.

Ziva's longing for her lost father would become a major part of her artwork in years to come, but one short story that she wrote about the Hanukiah he made for her might be the best reflection of her emotions (see below).

A promising life, a young, happy family, and all ended in one terrible day.

Yehoshua Shisha Halevi, Mella's husband- Yizkor in honor of the fallen

A new family and a new country

Rudy and Mella, 1950

And we are back from our detour, to continue with Rudy's story.

Rudy's and Leah's marriage did not last long and they got divorced circa 1943. Rudy is again alone without any family (all of them murdered by the Nazis).

It's time to connect the dots. Remember Leah's friend Elfi? Yes, that's the same Elfi we met in our last chapter- Mella's sister and Malachi's wife. We can only assume that Rudy met Elfi through Leah and perhaps he even met Mella back then. Regardless, in 1948, after Mella lost Yehoshua, Rudy definitely knew her, fell in love, and courted her. Mella was not indifferent to his courtship, and after some time, they got married. 

Ziva and Ariel, who lost their dad, received a step dad and a loving one. While Rudy and Mella turned a page and both started a new chapter in life, Rudy insisted that they keep strong ties with Yehoshua's family. Ziva remembers the Saturday routine- Rudy walking with Mella and the kids to Hanna and Yitzhak Shisha Halevi (Yehoshua's parents) to spend a few hours there. The bond with the Shisha Halevi family stayed strong throughout their lives. 

To quote Ziva- "Rudy saved a family in Israel". She describes him as a loving and devoted father

Rudy and Mella

As the new family is starting their life together, we should go back to Rudy's second love- the railroad workshop. 

As a reminder, Israel was just founded. In the first years of the new country, the railway system expanded, but the main problem was that the local cars and steam engines were old and pretty useless. Beyond training many new employees, the Israel railroad was faced with a major challenge- to buy modern trains and equipment. For that they needed money and they needed experts.

The money eventually came from the German compensation funds. The experts? We know at least one of them. Rudy was strongly involved in a series of purchases of new diesel engines as well as new cars from Europe throughout the 50s, and as such- responsible for establishing a modern railway system in the young and developing country. 

He then became the Manager of the Technical office at the Kishon Works. Throughout his career in the railway system, both before Israel's independence and after, Rudy earned a reputation of a professional expert in the field. As a young colleague testified- "If I found a nail or an iron piece, Rudy would tell me which train car or engine that piece came from". Aharon Gazit, a journalist that became almost addicted to the trains world and had many "Rudy hours" told me that Rudy was simply the number one expert in the system. He was also very honest and efficient. He made sure nobody spends too much and renovated anything possible.

Rudy changed his formal name to Avraham Ben Raphael and used it to sign on his  professional writings (see below for two examples).

Upon retirement, Rudy did not stop advocating for the Israel railway. He promoted the creation of the railway museum (which eventually opened in 1983, and my thanks to its director Hen Meling for corresponding with me about Rudy) and especially wanted make sure that old documents and structural drawings would be stored in an archive (see picture below).To this day, letters, telegrams, drawings, and other documents written by Rudy are stored in the archives. 

An exhibit from the current Railroad museum in Haifa

Excerpt from Rudy's memoires, found in the Railroad archive

Rudy pushing to create an archive and store old drawings

It is impossible to describe a life of one person in one blog. The story I wrote here provided just a glance into the life of a simple, decent human being. Each of us share their own story and our stories tell the story of generations before and after us. Rudy and Mella stories tell the life of European Jews, the Holocaust and the loss of entire families, the birth of a new nation, and the perseverance of good people that strive to have a peaceful and productive life. 

Rudy lived to the age of 77. He never had biological children but he regarded Ziva and Ariel as his own. Ariel remembers (with tears) how he wanted to study linguistics but was sent away since he had no background in Latin. When Rudy heard that, he order a series of Latin 101 books from Germany, only to start Ariel's academic career. Noteworthy that Ariels is a Professor for ....Linguistics. Rudy was fortunate to see the kids starting their own families and giving rise to a new generation. There is even a grandson named Rudy.

"He was one of Lamed-Vav Tsadidkim", his daughter Ziva said. "Never had any bad word to say about anybody. He saved a family in Israel and continued to support and love his step children throughout life."

Rudy passed away on September 25, 1988. Mella died 14 years later.

On his gravestone his family wrote:"Atzil Hanefesh"- The noble soul.

Ziva

 

זיוה קרונזון היא בתם הבכורה של מלה ויהושע שישה הלוי. זיוה היא גם זו שהציתה את הניצוץ שעורר את כתיבת הבלוג על רודי קאופמן, אותו איש יקר שאימץ את משפחתה.

קשה, בעצם בלתי אפשרי, לכתוב על זיוה בפרק אחד בבלוג. חיים כל כך מלאים, דמות כל כך מורכבת ועשירה, שבאמת כל נסיון ״לסכם אותה״ בקצרה נידון לכשלון. אז פה אין נסיון כזה אלא רק מספר מילים לספר קצת על זיוה ועל קוקו שלצידה, כדי לסגור את סיפור החיים של רודי. נקווה שמתישהו והיכנשהו, יימצאו האנשים שירחיבו את היריעה על האשה המיוחדת הזו.

זיוה נולדה ב- 1939 וגדלה בקריית חיים, שהיתה באותה תקופה יותר חולות מאשר בתים. יהושע ומלה תקעו יתד בקרייה הצעירה וגרו ברחוב הראשון, רחוב א׳.

קריית חיים, 1938

את אביה יהושע היא איבדה ב- 1948 במלחמת השחרור ועל כך נכתב בהרחבה באחד מהפרקים הקודמים. האובדן הזה ליווה ומלווה את זיוה לאורך כל החיים ומשובץ בין היתר בפעילות האמנותית שלה.

 ההתחלה? באותו לילה, לאחר שלמדה על כך שאביה כבר לא איתם. היא פתחה מחברת וכתבה שירים בחרוזים. לימים היא תקרא להם ״שירי דם יזע ודמעות״. העפרון יעבור מהר מאד ממצב כתיבת שירים למצב של רישומים וציורים, ומשם הדרך נסללת להתפתחותה כאמנית רב תחומית. בגיל 16 היא התחילה ללמוד בבצלאל שבירושלים. היא ציירה, איירה ספרי ילדים וגם מבוגרים, עברה להדפסות ועבודות חריטה ושילבה פיסול של אבן ומתכת וכל זה הוא רק תיאור קצר מתוך עולם שלם של אמנות שסובבת אותה גם פיזית וגם נפשית.

דיוקן עצמי, 1958

ציור עטיפה לספר, 1966

1986

ב- 2007 יצאה תערוכה רטרוספקטיבית של זיוה בשיקגו ולרגל התערוכה יצא גם ספר בשם ״רמץ״ שמתאר את עבודותיה לאורך השנים.

את בעלה יצחק (קוקו) קורנזון היא הכירה עוד בגיל הנעורים והם ביחד מאז ועד שהלך לעולמו במאי 2021. ב- 1971 זיוה נסעה עם קוקו לניו יורק לטובת השתלמות שלו כרופא, ומאז הם נשארו בניו יורק. זיוה היא הכי ניו יורקרית שאפשר וזיוה היא גם הכי ישראלית צברית שניתן לדמיין ושני המרכיבים הללו מרושתים ביחד באישיות שלה. זיוה וקוקו גידלו שלשה ילדים- איריס, רפי, ושירה ובינתיים גם נכדים הצטרפו למשפחה המורחבת.

זיוה בניו יורק, 1972

ואיך אפשר בלי לכתוב משהו על קוקו?
יצחק קרונזון התחיל את הקריירה כרופא בישראל, עבר לארה״ב והתפתח שם כמומחה בינלאומי בקרדיולוגיה, ובמיוחד כחלוץ ומומחה בתחום האקו-קרדיולוגיה. הוא נושא שלל של תארים ופרסים מרחבי העולם. אבל עם כל הכבוד לתרומה האדירה שלו לבריאות הציבור, המעריצים הגדולים של קוקו (ואני אחד מהם) מוקירים לו במיוחד את כתיבתו. קוקו כתב 80 סיפורים קצרים שאותם איגד במספר ספרים. היכולת שלו לספר סיפור באופן כמעט ״יבש״ אבל למעשה רגשי ומצחיק ועצוב, היא מתנה שטוב שהוא החליט לחלוק עם כולנו. הסיפורים שלו מתמקדים בעיקר בארץ ישראל שבה הוא גדל. כמו זיוה, הוא תמיד נשאר עמוק בלב ילד ונער ישראלי בחולות או במרחבים של חיפה. חבר טוב של זיוה וקוקו, דני קרמן (שלמד עם זיוה ואייר ספרים של קוקו), הקדיש לו את הפוסט בלינק המצורף.

את הסיפור של קוקו ושל זיוה ואת הבלוג כולו שמוקדש לרודי רציתי לסיים עם סיפור קצר שקוקו כתב על זיוה. התלבטתי בין שניים- זה שמספר את סיפור הביקור של זיוה באזכרה לאביה יהושע וזה שמתאר את יום החתונה של זיוה וקוקו. 

אז בחרתי את הבחירה הפשוטה. צירפתי את שני הסיפורים.

ואותם תמצאו קצת מתחת לשתי התמונות של הזוג הכל כך מיוחד הזה.

בברכה,

גידי

סיפור חתונתם של זיוה/יצחק קרונזון, 2000

סיפור קצר על זיוה/יצחק קרונזון, 1999

וכך סיפורנו מתחיל

   

English version

שמי גידי, לא רודי, והכותרת של הבלוג הנוכחי (חיי רודי) תהיה ברורה יותר בעוד 2-3 פסקאות.

אני לא הסטוריון ואני ממש לא מומחה ברכבות, אבל אני כאן כדי לשתף איתכם סיפור של אדם אדיב שהקדיש את חייו המקצועיים לעולם הרכבות ועשה זאת תוך כדי שהוא עוזר להקים מדינה חדשה, וחשוב מכל- להקים מחדש משפחה שכמעט נחרבה אחרי אובדן טרגי.

דרך זוגתי זכיתי להיות קרוב משפחה של זיוה קרונזון, ישראלית שמתגוררת בניו יורק- אמנית, פסלת וציירת, שמארחת את משפחתנו הקטנה בביקורים התכופים שלנו בניו יורק בתוך סטודיו אמנות קטנטן ליד דירתה. בשני העשורים האחרונים התקרבנו מאד ולמדנו להכיר את זיוה ואת הסיפור המורכב שלה.

ב- 1948, זיוה בת התשע איבדה את אביה שנהרג כחייל במלחמת העצמאות. מאוחר יותר פגשה אמה של זיוה (מלה) ברודי (רודולף) קאופמן שאיבד את כל משפחתו בשואה. 

רודי ומלה התאהבו, ורודי (שמאוחר יותר שינה את שמו הרשמי לשם עברי- אברהם בן-רפאל) הפך לאב המאמץ והאוהב של זיוה ושל אחיה הצעיר, אריאל. רודי נפטר ב- 1988.

בביקור האחרון שלנו בניו יורק זיוה שיתפה אותנו בהרבה סיפורי רודי והביעה את התסכול והחשש שלה שבהיעדר ילדים ביולוגים, הסיפור והמורשת של רודי יאבדו לנצח. בתור חובב הסטוריה וחובב לא פחות קטן של הנפש האנושית, ביקשתי וקיבלתי את רשותה של זיוה לצלול לעולם של רודי ולהקים את הבלוג הנוכחי, ואני שמח לשתף אותו איתכם.

זה סיפור חיים של איש טוב, אהוב וישר דרך, סיפור על משפחה, סיפור על גורלה של יהדות גרמניה, על התפתחותה של מדינה צעירה, וגם סיפור על רכבות, הרבה רכבות.

הביוגרפיה של רודי מופיעה פה בחמישה חלקים (פוסטים) רציפים על בסיס ציר הזמן של חייו. ישנו עוד פרק קצר נוסף בסיום שאותו הקדשתי לזיוה. הפרק הזה הוא רק הצצה (אולי הצצונת) לחיים של זיוה. הסיפור שלה מצדיק בלוג נפרד.

אם אתם רוצים להוסיף הערות, עצות ותוספות אפשר כמובן להוסיף הערות פה או בדוא״ל שלי:

 bishemer@email.unc.edu

התחלות- החיים בגרמניה

 

פרנקפורט א-מיין, 1911

רודי קאופמן נולד בפרנקפורט א- מיין ב- 1911 לרפאל ואידה קאופמן.

אביו, רפאל קאופמן, הגיע ממשפחה מבוססת שחיה בטריטוריה הגרמנית של סאארלנד. לאורך רוב המאה ה- 19 דורות של קאופמנים חיו בהילברינגן, שהיום היא חלק מהעיר מרזיג. לרודי היו תשעה אחים ואחיות.

צילום מתוך מסמך גרמני שמראה את שושלת הקאופמנים. רודי, הוריו ואחיו מוקפים בעגול

אמו של רודי, אידה, נולדה בקלן, גרמניה למשפחת איסאי (Isai). באופן מעניין ולא נדיר לקהילות היהודיות באותן שנים, אמא של אידה (סבתו של רודי- שרה הרציג) נולדה גם היא כ-קאופמן.

רפאל ואידה התחתנו ועברו להתגורר בפרנקפורט, שם נולד קורט (חיים-קורט) וחמש שנים מאוחר יותר- רודי (רודולף). רפאל עבד כרופא שהתמחה בדרמטולוגיה וגניקולוגיה. אידה טיפלה בילדים ובבית והמשפחה חיה חיי נוחות.

בשנות ה- 30 המוקדמות, רודי עבר לדרמשטט והתחיל ללמוד הנדסה מכנית באוניברסיטה של טכנולוגיה והנדסה של דרמשטט. לאחר שהוא סיים את הלימודים וקיבל את הדיפלומה המיוחלת, הוא החליט לעשות צעד מאד לא שגרתי. ב- 1933 המפלגה הנאצית עלתה לשלטון והחלה לחוקק וליישם חוקים שהפלו את היהודים במדינה. מרבית היהודים בגרמניה העדיפו להישאר בתקווה שהצעדים האיומים הם זמניים ושהממשלה הנאצית תחלוף בקרוב, אבל אחרים החליטו שהגיע הזמן לעזוב. עשרות אלפי יהודים, וביניהם רודי, היגרו לפלשתינה המנדטורית, אז תחת שלטון המנדט הבריטי, ומאוחר יותר- מדינת ישראל. 

לגל הזה של המהגרים (ה״יקים״) היתה חשיבות גדולה בתולדות הציונות. אותם יהודים של העליה החמישית הביאו איתם תרבות ארגונית גבוהה ותרמו משמעותית לפיתוח החינוך, ההשכלה והתרבות. רק דמיינו לכם את אותם מהגרים שעוזבים את האקלים הקר ואת אירופה ה״קלאסית״ ומגיעים ללבאנט התוסס, החם והמיוזע. קל לא היה להם.

ציטוט מזכרונות של יקית שעלתה באותה עליה:

״לפעמים אני זוכרת בגעגועים סגנון זה של ריחוק שבכבוד, של נימוס שאינו גורע מחמימות הידידות, - כאן, בארץ הזאת, שנשימתה שרב לוהט, ובה חיים כולם האחד בחדרי חדריו של עמיתו; בה אנשים דוחפים עצמם לרשות לא-להם, ומכבידים זה על זה ב"חברתיות" מוגזמת הנובעת מאי-ביטחון פנימי״

משפחת קאופמן בגרמניה הנאצית

בעוד רודי מתחיל לבנות את חייו בפלשתינה הבריטית, ההורים ואחיו ממשיכים לחיות תחת המשטר הנאצי בפרנקפורט.

רפאל ואידה, 1931

ארתור, אחיה של אידה, בפרנקפורט 1937

רודי בן ה- 28 מבקר את הוריו ב- 1939

בתחילת שנות ה- 40 אידה ורפאל ביקרו את רודי בפלשתינה ואפילו נסעו לחופשת סקי בלבנון. הביקור הביא אותם לתובנה שעם כל הקשיים הכרוכים בדבר, הגיעה שעתם גם הם לעבור מגרמניה לפלשתינה (חשוב לזכור עד כמה קשה ההחלטה הזו. אידה בת 60 לערך ורפאל בן 70). הזוג נוסע חזרה לגרמניה לארוז את המטלטלין במטרה להתארגן ולעזוב לתמיד.

הם לא הספיקו.

ב- 15 בספטמבר, 1942 הנאצים תופסים את רפאל ואידה ומגרשים אותם לגטו טרנזישטט בטרזין, צ׳כוסולובקיה שכבר נכבשה על ידי הגרמנים. הגטו (שהתפרסם מאוחר יותר כגטו התעמולה של הנאצים) היה תחנת מעבר לאושוויץ ולמחנות השמדה נוספים. 
רפאל שולח מברק מצמרר דרך הצלב האדום- ״נוסעים עם ארתור (אחיה של אידה) לטרזינשטט ב- 15 בספטמבר. נשלח הודעה ברגע שנוכל. נקווה שאתה בטוב.״

המברק שנשלח מרפאל דרך הצלב האדום לרודי

חודשיים לאחר שהגיעו לטרזין, ארתור מת בגטו.

אידה ורפאל שרדו עוד מספר חודשים אבל אידה חלתה ולבסוף מתה ב- 9 באפריל, 1943. רפאל מת 4 חודשים אחריה. לא ברור לגמרי האם הוא מת ממחלה או שם קץ לחייו.

ב- 1955 רודי העיד בפני ארגון יד ושם על מותם.

שווה לציין שיש גם עדות סותרת ביחס לגורלו של רפאל. על פי ניצול מטרזין, רפאל נשלח לאושוויץ שם נרצח. על כל פנים, נראה שגרסת המוות בטרזין נכונה יותר כי יש לה גם גיבוי מדו״ח גרמני שפורסם בארכיונים הגרמנים הפדרליים.
("Victims of the Persecution of Jews under the National Socialist Tyranny in Germany 1933 - 1945")

מה לגבי קורט, אחיו של רודי?

בשנות ה- 30 המאוחרות הוא התחתן ועזב את גרמניה. הוא הגיע עם אשתו לליון, צרפת, אבל גורלו גם לא שפר עליו. הנאצים תפסו אותו וב- 1944 הוא נשלח דרך מחנה דרנאסי לאושוויץ ושם נרצח.

יותר מ- 160 אלף יהודים גרמנים (70 אחוזים מיהדות גרמניה המקורית לפני המלחמה) נרצח בשואה.

via GIPHY