רודי בפלשתינה

 

מקטע מזכרונות של רודי מ- 1980

כשרודי היגר לפלשתינה לאחר סיום הלימודים בשנות ה- 30, הוא עבר לחיפה וניצל את ההשכלה האקדמית שלו כדי להצטרף לחברת הרכבות הפלשתינית. הסדנא בחיפה הפכה להיות לביתו השני עד לפרישה לגמלאות 40 שנים מאוחר יותר.

הוא החל לעבוד בסדנא ב- 1936 כשרטט, אבל קודם במהרה כדי לנצל את כישוריו כמהנדס מכני. במסמך זכרונות שכתב ושמאוחסן במוזיאון הרכבת רודי מתאר את סביבת העבודה כרב-תרבותית ורב- לשונית. מדובר עדיין בפלשתינה של ימי המנדט אז בריטים ערבים ויהודים עבדו ביחד. השפה הרשמית היתה אנגלית אבל היהודים דיברו צרפתית עם הערבים הנוצרים שעבדו כשרטטים, ערבית עם הפועלים הערבים, וגרמנית ויידיש עם היהודים שהגיעו לאחרונה לארץ והעברית עדיין לא היתה שגורה בפיהם. רודי התחיל ללמוד ערבית עוד בגרמניה (דווקא יידיש הוא לא ידע) אז הוא הסתדר יפה עם הערבית בחיפה.

רודי בזכרונותיו על הרב-שפתיות בסדנא

1936 מסמנת את תחילתו של המרד הערבי ותחילת מאורעות תרצ״ו שנמשכו עד 1939. זה החל כשביתה כללית שהתפתחה להתקפות על יהודים ברחבי הארץ. המחתרות היהודיות הגיבו ובמהירה התפתחה מעין מיני-מלחמה. חיפה לא היתה יוצאת דופן במתיחויות, אבל רודי נזכר שבסדנא עצמה, ברוב הזמן היהודים והערבים הצליחו להגביל את הקונפליקט לויכוחים לוהטים אבל לא גלשו לאלימות.

מערכת הרכבות סבלה מירידה דרמטית במספר הנוסעים ככל שעלו מספר התקיפות על רכבות. ההאטה בפעילות הרכבות שינתה מגמה באופן דרסטי עם פתיחת מלחמת העולם השניה. הבריטים היו זקוקים לציוד צבאי ובעיקר לציוד ארטילרי ולאדפטציות שיתאימו לקטרים הישנים. פרוייקטים שונים קודמו, אחד המרכזיים שבהם התאמה של הקטרים לשימוש במאזוט במקום הפחם שהפך למצרך מוגבל בתקופת המלחמה.

 טנקים בריטיים ברכבת בחיפה, 1946

באותה תקופה, רודי הרווק מצטרף לשורה של ״ארוחות צהריים לרווקים״, מיזם שארגנה אשה טובה. ביתה, לאה, שנכחה בארוחות, התאהבה ברודי. השניים החלו לצאת ביחד וכעבור זמן קצר התחתנו.

לאה עבדה בבית החלוצות בחיפה, מוסד מרכזי שהתרחב מאוחר יותר  לערים שונות בארץ. היא התיידדה שם עם עובדת נוספת בשם אלפי זילברמן. אלפי ואחותה עוד יופיעו אצלנו בבלוג בהמשך בתפקיד חשוב בחייו של רודי....

העבודה של רודי אפשרה לו להגיע ליעדים רחוקים באימפריה הבריטית כולל קהיר שבמצרים. הוא אפילו נסע עם לאה לטיול שהחל בחיפה, המשיך לעמאן, משם לדמשק ולבסוף לטריפולי שבלבנון ובחזרה לחיפה. היום, מן הסתם, המסילות הללו אינן פעילות.

נובמבר 1947 שלאחר החלטת החלוקה באו״ם, ומתחיל הקונפליקט הגדול בין הערבים והיהודים, שיתפתח בסופו של דבר למלחמת העצמאות. הועד הלאומי, ששימש מעין ממשלה זמנית של היהודים בארץ, הבין שכדאי להשקיע ברכבת- בציוד ובגיוס אנשים, ולהתכונן ליום שלאחר פינוי הבריטים. 

הקרבות הגיעו גם לחיפה וב- 15 באפריל, 1948 עובדי רכבת ערבים הסיעו קרונות מלאי חומר נפץ לתחנה שנקראה ״הטחנות הגדולות״ כדי להביא לידי פיגוע מסיבי. התכנית נכשלה והעובדים שחששו מנקמה של היהודים לא באו חזרה לעבודה ברכבת. לאחר מספר ימים חיפה נכבשה סופית על ידי ההגנה ומערכת הרכבות של פלשתינה הפכה לרכבת ישראל. 

April 15 failed bombing of the train port in Haifa