התחלות חדשות ומדינה חדשה

 

רודי ומלה, 1950

ואנחנו שבים לסיפור של רודי.

הנישואין של רודי ולאה לא החזיקו מעמד הרבה זמן ובסביבות 1943 הם התגרשו. רודי שוב לגמרי לבד ללא אשה וללא המשפחה הקרובה אותה איבד באירופה.

הגיע הזמן לחבר את כל הנקודות. זוכרים את אלפי? חברתה של לאה מבית החלוצות? זו אותה אלפי מוינה שהגיע לארץ בעקבות מלה ויהושע. במילים אחרות, סביר להניח שרודי כבר הכיר את אלפי דרך לאה ואולי אפילו הכיר את מלה. אנחנו לא יודעים מתי בדיוק הם נפגשו, אבל בכל מקרה אחרי שיהושע נהרג ב- 1948, רודי הכיר את מלה, התאהב בה וחיזר אחריה. מלה לא נשארה אדישה לחיזוריו ומאוחר יותר שניהם התחתנו.

זיוה ואריאל שאיבדו אבא, קיבלו הורה חדש אהוב ואוהב. למרות שמלה ורודי פתחו דף חדש בחייהם, רודי התעקש שהקשר עם משפחתו של יהושע יישאר יציב. זיוה זוכרת עד היום את שגרת יום השבת.  רודי אוחז בידיה המשפחה צועדת בדרך לבית של חנה ויצחק, הוריו השכולים של יהושע וסביה של זיוה ואריאל. הקשר של רודי עם משפחת שישה הלוי נשאר לאורך כל חייהם.

אני מצטט את זיוה- ״רודי הציל משפחה בישראל״. היא מתארת אותו כאבא אוהב ומשקיע.

רודי ומלה

ותוך כדי שהמשפחה החדשה מתחילה לבנות את חייה ביחד, הגיע הזמן לחזור לאהבתו השניה של רודי- סדנת הרכבות בחיפה.

להזכירכם, מדינת ישראל הוקמה רק אתמול. בשנים הראשונות של המדינה החדשה מערכת הרכבות התרחבה אבל הציוד, הקרונות, והקטרים היו כולם ישנים ולא לגמרי מתפקדים. הממשלה מבינה שצריך להשקיע בהכשרת עובדים ובציוד חדש אבל לשם כך צריכים שני דברים- כסף ואנשי מקצוע שיוכלו לבחור ולרכוש את הציוד המתאים. 

הכסף הגיע לבסוף מדמי הפיצויים מגרמניה. לגבי המומחים? נו, אנחנו מכירים לפחות מומחה אחד. רודי גוייס והתגייס למשימה ולאורך שנות ה- 50 המוקדמות היה מעורב באופן בולט ביותר במסעות הרכש ובכך עזר להקים מערכת רכבות מודרנית במדינה הצעירה והמתפתחת.

מאוחר יותר הוא מונה להיות מנהל המשרד הטכני במפעלי הקישון. לאורך כל תקופת העבודה שלו, גם לפני הקמת ישראל וגם אחריה, לרודי יצא שם של מומחה מקצועני בתחום. כמו שמהנדס צעיר אמר- ״אם הייתי מוצא בורג או מסמר איפשהו, רודי היה מביט בו בעיון ומסביר מאיזה קטר או מאיזה קרון ספציפי הוא הגיע״.
אהרון גזית, עיתונאי שחי את עולם הרכבות ובילה הרבה ״שעות רודי״ תיאר אותו כמומחה מספר 1 לרכבות במערכת. יותר מזאת, הוא גם היה יעיל וחסכן. לא בזבז שום אגורה מיותרת ושיקם כל מה שהיה ניתן לשיקום.

רודי שינה את שמו (כמו רבים אחרים באותה תקופה) לשם העברי- אברהם בן-רפאל ואיתו הוא חתם במכתבים ובכתיבה המקצועית שלו בעתונים ובספרים בתחום (שתי דוגמאות למטה).

לקראת צאתו לפנסיה, רודי לא הפסיק לעבוד ולקדם את מערכת הרכבות הישראלית. הוא דחף חזק להקים מוזיאון (שאכן הוקם לבסוף ב- 1983- ותודה למנהלו חן מלינג שהתכתב איתי בעניין רודי) ובעיקר להקמה של ארכיון ושמירה של שרטוטים ומסמכים (תמונה מזכרונות רודי מופיעה למטה). עד היום, מברקים, תכתובות, שרטוטים, ומסמכים אחרים שרודי כתב שמורים בארכיון הרכבת.

קטר ישן מוצג במוזיאון הרכבת בחיפה

קטע ממסמך זכרונות של רודי מ- 1980 ששמור בארכיון הרכבת

רודי מקדם ב- 1980 הקמה של ארכיון לרכבת 

אי אפשר לתאר חיים שלמים של אדם אחד בבלוג אחד קצר. הסיפור שסיפרתי פה הוא רק הצצה לחיים של אדם פשוט וטוב, א-מענטש. כל אחד מאיתנו נושא את הסיפור שלו, אבל הסיפורים שלנו הם לא רק שלנו אלא גם מספרים את הסיפור של הדור שלנו ודורות קודמים. הסיפור של רודי ומלה מספר את סיפורם של יהודי אירופה, את סיפור השואה ואובדן משפחות שלמות, את סיפור הקמתה של מדינה בחיתוליה, ואת היכולת של האנשים הפשוטים להתמיד ולעשות, כל זאת בשאיפה הכל כך בסיסית לחיים שלווים.

רודי חי עד לגיל 77. לא היו לו ילדים ביולוגים אבל הוא תמיד התייחס לזיוה ואריאל כאל ילדיו שלו. אריאל עוד זוכר בדמעות את הימים שבהם הוא רצה ללמוד בלשנות אבל נשלח כלאחר יד כי הוא לא ידע לטינית. כשרודי שמע את הסיפור הוא הזמין מגרמניה סדרה שלמה של ספרים ללימוד לטינית וזו היתה תחילת הקריירה האקדמית של אריאל, פרופסרו לבלשנות. רודי זכה לראות את הילדים ברבות הימים מקימים משפחות משלהם ומביאים דור נוסף לעולם, כולל נכד בשם רודי.

זיוה אמרה עליו-

״הוא אחד מל״ו צדיקים. מעולם לא היתה לו מילה רעה על אף אחד. הוא הציל משפחה בישראל והמשיך לתמוך ולאהוב אותנו לכל אורך החיים.״

רודי נפטר ב- 25 בספטמבר, 1988. מלה נפטרה 14 שנים מאוחר יותר.

על המצבה שלו, בני המשפחה כתבו- אציל הנפש.